על מגדור ״מגיל מינוס״

 

זה בן או בת?

אנחנו שומעים הרבה מאוד שהחברה ממגדרת ילדים מגיל אפס. בתור אמא טרייה ובעלת תואר שני בפסיכולוגיה חברתית, אני יכולה לספר לכם, שזה מתחיל עוד קודם. הרבה קודם, עוד משלב העוברות, או אולי גם אפילו לפני כן, בשלב המחשבות לעתיד על הילדים התיאורטיים שיהיו לנו.  

 

כשאנשים רואים אישה בהיריון, מה השאלה הראשונה שהם שואלים? נכון מאוד, ״מה יש לך?״ ״זה בן או בת?״ ומאותו רגע והלאה, ובין אם את מתכננת לקנות בגדים ומוצרים לפני הלידה או לא, את תישאלי בנוגע למין העובר שלך בכל מקום, ובהתאם לכך יותאמו הצבעים. המגדור וההפרדה לורוד או לכחול הם כל כך מוחלטים שגם אם ממש תנסי להימנע מהם ולבחור בצבעים נייטרלים כמו אפור, לבן, שחור, צהוב וכו׳, כמעט ולא תמצאי מוצרים בצבעים הללו. פשוט כי אין. ה-כ-ל בורוד או בכחול על גווניהם. לא רק בגדים כמובן, גם מוצצים, חיתולים, חיתולי בד, מצעים, וילונות, קישוטים לחדר, עגלות, תיקים, מוצרים לאמבטיה, מגבות ואפילו בקבוקים ומוצרי טואלטיקה שונים. פשוט אי אפשר להימנע מההפרדה הזאתי, וניסיתי, בחיי.

 

ואגב, זה לא תמיד היה ככה. בתחילת המאה ה-20 החלוקה בכלל הייתה הפוכה! ורוד דווקא היה נחשב לצבע של בנים כי הוא נחשב לצבע חזק ונמרץ וכחול היה צבע של בנות כי הוא היה נתפס כצבע עדין יותר. מה שמלמד שההעדפה לצבע מסויים היא בכלל לא מולדת כפי שאנשים נוטים לטעון, אלא חברתית לחלוטין; משום מה, להורים יש צורך ברור לסמן את המגדר של הילד שלהם, בפרט כשמדובר בתינוקות קטנים כאשר אז היכולת להבדיל בין בנים לבנות תלוייה כמעט בלעדית בסממנים חיצוניים. לתינוקת קטנטונת למשל שאין לה בכלל שיער על הראש ישימו סרט או סיכה ורדרדה. לא מאמינים לי? פנו לאם צעירה שהולכת עם עגלה כחולה שמבצבצים ממנה בדים כחלחלים והחמיאו לה איזה תינוקת מתוקה יש לה. קרוב לוודאי שהיא תענה בעלבון ובכעס ומייד תעמיד אתכם על טעותכם שזהו תינוק ולא תינוקת, ותשאל אם לא שמתם לב לצבע הכחול.

 

המשך קריאה

שיר ילדים תמים – האמנם?

 

 

בואו נדבר רגע על שירי ילדים, על השירים הקלאסיים שגדלנו עליהם כולנו ואהבנו כל כך. שירי ילדים וספרים הם הטקסטים הראשונים שילדים נחשפים אליהם, ולרוב הם גם מבקשים לשמוע אותם שוב ושוב פעם אחר פעם בלופים אינסופיים. גם בבגרותינו, ועוד לפני שאנו נעשים הורים בעצמנו, לרוב אנחנו עדיין זוכרים ומזמזמים את המילים והמנגינות של אותם השירים שגדלנו עליהם.

 

לכאורה אלו הם שירים פשוטים, קצרים ותמימים. אבל מהם המסרים שאנחנו לומדים מהם ומה הסטריאוטיפים החבויים בהם? בנים יכולים לשחק, להתרוצץ, לטפס, ללמוד ולפנטז על מקצועות בעתיד, אבל בשום פנים לא להביע רגש. בנות לומדות שצריך להיות יפות בראש ובראשונה, לאפות, לבשל ולנקות ("חנהלה אופה קטנה"). אימהות הן מכילות, תומכות, רגישות ורכות ותפקידן הוא בעיקר לטפל בילדים ("אמא יקרה לי מאוד אוהבת היא אותי"). אבות, מאידך, הם חכמים, בעלי ידע ויש להם מקצוע ("לאבא שלי יש סולם… ואבא שלי, הוא יודע המון; אנגלית, צרפתית, ואפילו חשבון"), אך הם גם נוקשים וקשוחים.

להמשיך לקרוא שיר ילדים תמים – האמנם?

"עברית היא סקסמניאקית" –  על מגדר ושפה

שפות שונות משתמשות במגדר בדרכים שונות. ישנן שפות בהן שמות העצם ממוגדרים, ישנן כאלה שבהן הפעלים ממוגדרים וישנן כאלה בהן המילים עצמן נטולות מגדר. הסטראוטיפים המגדריים המוכרים לכולנו (המשמרים את התפיסות החברתיות אודות נשים וגברים) מופצים בין היתר באמצעות הלשון. העברית, למרות מעלותיה הרבות, היא שפה "סקסמניאקית" כפי שכינתה אותה המשוררת יונה וולך, כיוון שלא ניתן להשתמש בה בצורה נייטרלית מבחינה מגדרית.

להמשיך לקרוא "עברית היא סקסמניאקית" –  על מגדר ושפה