מאת: סוניה ביידר

"אם הייתי אומרת את כל מה שאני חושבת ובאמת רוצה להגיד, לא היו לי מערכות יחסים, הקול שלי היה צורם ורועם מדי"

כך מצטטת קרול גיליגן, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, נערה צעירה איתה שוחחה במסגרת המחקרים שלה בפסיכולוגיה חברתית. פרופ' גיליגן, פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר, בין חוקרות המגדר החשובות בדורנו ומייסדת הפמיניזם התרבותי, הגיעה לאחרונה לביקור בישראל במהלכו שוחחה בכנסת על "הפוליטיקה של ההקשבה".

במסגרת מחקריה פגשה גיליגן נערות רבות, שתיארו בפניה איך בין גילאי 13 עד 17 הן עוברות תהליך אותו היא מכנה "איבוד הקול הטבעי". "הקול שמייצג את מה שאני מאמינה בו נקבר עמוק בפנים" הן אומרות, ונאלצות לבחור – או שיהיה לי קול או שיהיו לי מערכות יחסים ואנשים סביבי.

ובמציאות כזו, בה תהליך החיברות דורש מנשים, ומנערות בגיל ההתבגרות בפרט, להשתיק את קולן ולקבור אותו עמוק בפנים, ייצוג נשי שוויוני לא יעזור. הקול המושתק הזה מתורגם לאחר מכן לנוכחות פוליטית מושתקת ויכול להסביר את ההעדרות של נשים מעמדות כוח ושליטה, בהן דרושה השמעה ונוכחות קול.

אך האם ניתן להתנגד לתהליך זה בקלות?

מסתבר שלא כל כך. אמנם קיימת התנגדות טבעית מיידית להשתקת הקול, שגיליגן מדגימה באמצעות סיפור על נערה שהרגישה מושתקת על ידי הוריה ואחיה בשולחן ארוחת הערב, ובחרה לשרוק במשרוקית בכל פעם שקטעו אותה עד שלמדו לא לעשות זאת יותר, אך בשלבים מאוחרים יותר המחאה הבריאה מקבלת משמעות של התנגדות פוליטית. התנגדות שכזו מערערת על היסודות הקיימים והפרטיקות המקובלות ואף יכולה לייצר תגובת נגד ואיום על הסביבה, ולנטוע אצל הדוברת רושם שאף אחד לא ירצה להיות לידה ולצידה. תחושה זו יוצרת אצל רבות מהנערות דיסאסוציאציה מהקול הטבעי והאותנטי שלהן, עד לכדי פיתוח שיח שמנותק לחלוטין מהניסיון הקודם של השמעת קולן. הן עוברות שינוי דרסטי בין גילאי 13 ל-17. אם עד גיל 13 הן היו מתורגלות באמירת מה שעל דעתן והשמעת קולן, עם כניסתן לגיל ההתבגרות הן מזהות את הקול הזה כטיפשי וילדותי. במקביל, הן חשופות יותר לדיכאון, הפרעות אכילה וקשיים חברתיים ונפשיים. גיליגן מספרת גם שנערות רבות בגילאים צעירים יותר שהשתתפו במחקרים רצו להתפרסם ואף דרשו להשתמש בשמן, בעוד שנערות בוגרות יותר ביקשו לראות קודם לכן מה יכתב עליהן ורק לאחר מכן להחליט אם רוצות להתפרסם בשמן.

אך גיליגן לא מתייחסת רק לאופן בו תהליכי החיברות משפיעים על ההתפתחות של נערות, אלא מתמקדת גם בתהליכים דומים במגדר השני. אצל בנים, הקול האותנטי והטבעי, מתחיל להתערער כבר החל מגיל 4 ועד אזור גיל 7. עד לגילאים אלו, הילדים מביעים נוכחות רגשית רצינית ומנעד רגשי מגוון, מתאפיינים ברגישות גבוהה למצבים חברתיים ומראים יכולת ביטוי ואושר מנוכחות חברתית ואמפתיה. בשנים המאוחרות יותרן, מתרחש מהפך רציני כשהם נמצאים בקבוצת השווים שלהם, אשר מובנית באופן משמעותי מסביב לסטריאוטיפ הגבריות, או "the mean teem" שתפקידו כפי שהם מגדירים – "to bother people". הם מזהים את הקול הטבעי שהשמיעו קודם לכן, קול מלא באכפתיות ורגישות כלפי מערכות יחסים, כקול "נשי" או "גיי", ויוצרים דיסאסוציאציה בינו לבינם. בהמשך, תהליך החיברות ידרוש מהם להגן על הגבריות שלהם בכל מחיר, וערעור על גבריות זו וביוש שלה יוביל כמעט באופן אימננטי לאלימות, משום שהדרך להגן על הגבריות היא להחזיר את הכבוד האבוד בכוח. בריונות, הטרדה מינית ותקיפה מינית הן כולן צורות והשלכות של אותה גבריות מבוישת הדורשת להחזיר לעצמה את הכבוד והשליטה.

גיליגן מדגישה כיצד גם במקרה של נשיות וגם במקרה של הגבריות, הנראטיב הפטריארכלי מבנה חלוקה מגדרית והיררכית ברורה, שחונק וקובר את הקול האותנטי והטבעי, שהוא הקול האנושי. הקול הטבעי של הנערות העומדות על שלהן, אוהבות את עצמן ולא מפחדות לומר את מה שעובר להן בראש ולדאוג לעצמן, והקול הטבעי של הבנים, הנוכח, הרגיש והאכפתי לסביבתו.

את הדברים שלה סיכמה גיליגן בדיוק רב, שמהדהד את מה שמחבר אותנו ואת החזון שלנו במכנה משותף –

"משמעות הפמיניזם היא לא מאבק של נשים כנגד גברים. מדובר בתנועת השחרור הגדולה בהיסטוריה האנושית, שמטרתה לשחרר כל איש ואישה מכבליה של הפטריארכיה השלטת"

ורק אני יושבת וחושבת וחוזרת לדברים של גיליגן, כבר כמה שבועות אחר כך. כבר לא ילדה וגם לא נערה, אישה פמינסטית עם קבלות פה ושם, תוהה עד כמה בחיים שלי אני בוחרת להנכיח את הקול שלי, ואיפה הוא, למרות הכל, נשאר מושתק. כמה הודעות וואטסאפ שניסחתי נמחקו, כי הן היו יותר מדי – יותר מדי רגשיות, פתוחות, משתפות, ובמבט שני נראו לי מגוחכות, טיפשיות, רגשניות ומוגזמות. ובאמת מה חשבתי לעצמי כשכתבתי דבר כזה, ומה הוא יחשוב עלי. ותוהה אם זה פוגש אותי רק במערכות יחסים זוגיות, ומבינה שלאו דווקא, ובעבודה? בלימודים? איפה עוד למדתי לוותר על הקול שלי? להתנתק ממה שאני חושבת ומרגישה בתוך הבטן הרכה, ולוותר עליו, כי מפחדת מהבעיטה שתגיע.

ואני עומדת נחושה. די. לא עוד, רוצה להשמיע את הקול שלי.

נחושה להשמיע. מ-ע-כ-ש-י-ו

 

קרול גיליגן בכנסת

 

פוסט זה נכתב על ידי סוניה ביידר, עוזרת לפלר חסן נחום, חברת מועצת העיר ירושלים ומתנדבת במכנה משותף.

תלם

א. החל מאמש, שמי בישראל ובעולם כולו הוא יונתן לזר תלם. גם רביד, רעייתי הטרייה, הוסיפה 'תלם' לשמה, וזה יהיה שם משפחתנו הצעירה.

ב. אמנם לא המצאנו את הרעיון הזה, ובכל זאת הוא לא מאוד נפוץ, ולכן חשבתי להסביר את ההגיון והמחשבה שעומדים מאחוריו, למתעניינות או למי שנמצאים לפני נישואין ומתלבטים איזה שם לאמץ.

ג. כידוע, המסורת בעולם המערבי מורישה את שם המשפחה אנכית, על הציר הפטריארכלי, כאשר הכלה מוותרת על שמו של אביה ומאמצת את שם החתן, וכך עובר דור ועוד אחד וכולם מנציחים איזה אב קדמון שהצליח להוליד מספיק ילדים זכרים בריאים שישאו את שמו מראשית הימים ועד קץ הזמנים. גם בשאר עמי העולם, שמו השני של אדם על פי רוב מציין מיהו אביו, ואינני יודע אם לנשים בכלל מקובל לתת שם נוסף. רק חישבו כמה משמות המשפחה שאתם מכירים מתורגמים מילולית ל"בן משה" או "בן יעקב" או "בן אהרון".

ד. א.נשים שכמותנו, בעלי רגישות לסוגיות מגדריות, באופן טבעי לא מזדהים עם ערכי המסורת הזאת. הפמיניסטיות של הדור הקודם פתרו את הבעיה במעין טלאי של שמירת שם נעוריהן והוספת שמו של הבעל (עוד מילה טעונה), שלעיתים אימץ את שמן בחזרה ולעיתים לא, והילדים לפעמים ירשו רק את שם האב ולפעמים את שמות שני ההורים, על פי רוב שם האב ראשון ושם האם שני.

ה. אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בילד כזה, עם שם משפחה כפול, בכיתה א', ומהחריג למדתי על הנורמה, ואני זוכר שתמהתי – למה בעצם זאת האישה שתמיד מוותרת על שמה. לא קיבלתי תשובה מספקת, וזה היה עוד 'ככה זה' שלימד אותי משהו על החיים, ועל מקומם של גברים ונשים בעולם.

ו. גם לשיטה של שמירת שני השמות יש בעיות משלה. אחת הולכת ונהיית ברורה בימינו, כאשר ילדים עם שני שמות משפחה מגיעים לגיל נישואין בעצמם, ועולה השאלה עד לאן אפשר לגרור את זה, כמה תווים אפשר לשמור בשרתי משרד הפנים וכמה דורות יחלפו עד שיסתובב בינינו ילד ושמו אוזו קרוזו קונקורוזו למונטלה מילימילי גרם.

ז. כשהייתי ילד חשבתי על הפיתרון הבא למערכת שמות משפחה חלופית: כל שם יהיה מורכב משתי הברות, אחת תגיע מהאב והשנייה מהאם. כאשר הילדים יתבגרו ויינשאו בעצמם, הגבר ייקח את ההברה מאביו, האישה תיקח את ההברה מהאם, ומשתי ההברות יוולד שם משפחה משותף. באופן הזה לכל משפחה יהיה שם ייחודי שמשקף את היחידה המשפחתית, וגם זכר למשפחה הקודמת ממנה הגענו; השמות יוצרים משהו חדש על בסיס הישן ובאותו הזמן משמרים משהו נצחי.

ח. אבל גם השיטה הזאת סובלת מאותן הבעיות הערכיות החבויות שראינו בשתי השיטות הקודמות: איזה הברה מתחברת בהתחלה, ואיזה בסוף? מה עושים אם המשפחה מבוססת על זוג נשים או על זוג גברים? ומה ההגיון בעצם בשימור שני הקווים המסויימים של השושלות הפטריארכלית והמטריארכלית דווקא? מה עם כל שאר הגברים והנשים שהיה להם חלק שווה בהיסטוריה שהובילה אליי?

ט. לשם לזר, למיטב ידיעתי, אין משמעות מיוחדת. זה שם שמקורו בעולם הנוצרי ונפוץ בקרב יהודים ממוצא הונגרי. הוא מזכיר לי את סבי מיכאי עליו השלום ולילדי הוא ודאי יזכיר את אבי ואת אימי. אבל כפי שאני לזר, אני גם אהרון, גבאי ונוסבאום, וגם אם כל השמות הללו נשכחו בדרך, לאנשים שמאחוריהם הייתה חשיבות עצומה ושווה בעיצוב מי שאני היום.

י. קרוב ל-29 שנים הייתי יונתן לזר. השם הזה מופיע על גבי אלפי עמודים של חומרי לימוד שכתבתי לאורך השנים, יש לא מעט אנשים שבשבילם אני קודם לזר ורק אחר כך יונתן, שם משפחתי הוא חלק ממני ומהזהות שלי כמו שמי הפרטי. אני לא חושב שאפסיק להיות יונתן לזר לעולם, ובאותה המידה מובן מדוע גם רעייתי לא תפרד משם המשפחה שלה. הרעיון הזה של ויתור על שם משפחה, מקורו בעידן שבו הנישואין היו כה מוקדמים שממילא שמך הקודם לא הספיק ללכת לפנייך, ובלאו הכי אישה לא הייתה אמורה לעשות שימוש כלשהו בהון סימבולי שנגזר משם משפחתה, כך שלא היה הפסד גדול בויתור עליו.

יא. אז ראינו המון שיקולים וערכים סותרים, ובסופו של דבר צריך לקבל החלטה – מה הערכים החשובים יותר, אשר אנחנו רוצים ששם משפחתנו ישקף. מה שלא נבחר, תמיד נוותר על משהו, ברמה הסמלית או המעשית.

יב. למען האמת, הייתי חי בשלום עם הוספת שם משפחתה של רביד לשמי, ואימוצו כשם משפחתנו היחידי. נבו זה שם יפה, העונה על כל הקריטריונים שיוסברו בהמשך.

יג. אבל רביד העדיפה את הפתרון שתיארתי בתחילת דבריי: שם משפחה אחד, משותף, לכבוד היחידה המשפחתית הטרייה שלנו, אותו יישאו הילדים שעוד לא נולדו, ובנוסף כל אחד מאיתנו ישמור את שמו הקודם, זכר לחיים הקודמים שלנו, למשפחות שגידלו אותנו ולנסיון החיים שצברנו עד נישואינו.

יד. יתרון נוסף של הפיתרון הזה הוא שיש לנו הזדמנות פז לבחור לעצמנו שם. וגם בכך הושקעה לא מעט מחשבה.

טו. שיקול אחד היה התכונות הלשוניות של השם: שם עברי, מצלול נעים, בלי אותיות שורקות, קל להגייה בעברית ובאנגלית, ושיהיה בן שתי הברות – האורך המיטבי של שם.

טז. השיקול השני היה המשמעות. רביד מגיעה ממשפחה של חקלאים ומאוד רצתה שם שמגיע מעולם הטבע והצומח. אני רציתי שם שמשקף את הערכים שלי ואת הגישה שלי לחיים – עקרונות של חירות, בחירה וטיפוח הגורל שלי.

יז. תלם הוא חריץ שחקלאים חורשים באדמה על מנת לזרוע בו זרעים. רוב האנשים מזהים אותו מהביטוי "הולך בתלם", שפירושו: אדם נורמטיבי, הולך בדרך מקובלת, פועל כמו כולם. אני פחות מתחבר לדימוי הזה, ומעדיף לחשוב על עצמי בתור החקלאי שחורץ את התלם, זורע בו ובעמל רב מניב ממנו פירות. וזה מה שאני מאחל לי ולאישתי האהובה באשר לחיינו המשותפים.

 

פוסט זה נכתב על ידי יונתן לזר תלם, מתנדב במכנה משותף.