מאת: סוניה ביידר
"אם הייתי אומרת את כל מה שאני חושבת ובאמת רוצה להגיד, לא היו לי מערכות יחסים, הקול שלי היה צורם ורועם מדי"
כך מצטטת קרול גיליגן, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, נערה צעירה איתה שוחחה במסגרת המחקרים שלה בפסיכולוגיה חברתית. פרופ' גיליגן, פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר, בין חוקרות המגדר החשובות בדורנו ומייסדת הפמיניזם התרבותי, הגיעה לאחרונה לביקור בישראל במהלכו שוחחה בכנסת על "הפוליטיקה של ההקשבה".
במסגרת מחקריה פגשה גיליגן נערות רבות, שתיארו בפניה איך בין גילאי 13 עד 17 הן עוברות תהליך אותו היא מכנה "איבוד הקול הטבעי". "הקול שמייצג את מה שאני מאמינה בו נקבר עמוק בפנים" הן אומרות, ונאלצות לבחור – או שיהיה לי קול או שיהיו לי מערכות יחסים ואנשים סביבי.
ובמציאות כזו, בה תהליך החיברות דורש מנשים, ומנערות בגיל ההתבגרות בפרט, להשתיק את קולן ולקבור אותו עמוק בפנים, ייצוג נשי שוויוני לא יעזור. הקול המושתק הזה מתורגם לאחר מכן לנוכחות פוליטית מושתקת ויכול להסביר את ההעדרות של נשים מעמדות כוח ושליטה, בהן דרושה השמעה ונוכחות קול.
אך האם ניתן להתנגד לתהליך זה בקלות?
מסתבר שלא כל כך. אמנם קיימת התנגדות טבעית מיידית להשתקת הקול, שגיליגן מדגימה באמצעות סיפור על נערה שהרגישה מושתקת על ידי הוריה ואחיה בשולחן ארוחת הערב, ובחרה לשרוק במשרוקית בכל פעם שקטעו אותה עד שלמדו לא לעשות זאת יותר, אך בשלבים מאוחרים יותר המחאה הבריאה מקבלת משמעות של התנגדות פוליטית. התנגדות שכזו מערערת על היסודות הקיימים והפרטיקות המקובלות ואף יכולה לייצר תגובת נגד ואיום על הסביבה, ולנטוע אצל הדוברת רושם שאף אחד לא ירצה להיות לידה ולצידה. תחושה זו יוצרת אצל רבות מהנערות דיסאסוציאציה מהקול הטבעי והאותנטי שלהן, עד לכדי פיתוח שיח שמנותק לחלוטין מהניסיון הקודם של השמעת קולן. הן עוברות שינוי דרסטי בין גילאי 13 ל-17. אם עד גיל 13 הן היו מתורגלות באמירת מה שעל דעתן והשמעת קולן, עם כניסתן לגיל ההתבגרות הן מזהות את הקול הזה כטיפשי וילדותי. במקביל, הן חשופות יותר לדיכאון, הפרעות אכילה וקשיים חברתיים ונפשיים. גיליגן מספרת גם שנערות רבות בגילאים צעירים יותר שהשתתפו במחקרים רצו להתפרסם ואף דרשו להשתמש בשמן, בעוד שנערות בוגרות יותר ביקשו לראות קודם לכן מה יכתב עליהן ורק לאחר מכן להחליט אם רוצות להתפרסם בשמן.
אך גיליגן לא מתייחסת רק לאופן בו תהליכי החיברות משפיעים על ההתפתחות של נערות, אלא מתמקדת גם בתהליכים דומים במגדר השני. אצל בנים, הקול האותנטי והטבעי, מתחיל להתערער כבר החל מגיל 4 ועד אזור גיל 7. עד לגילאים אלו, הילדים מביעים נוכחות רגשית רצינית ומנעד רגשי מגוון, מתאפיינים ברגישות גבוהה למצבים חברתיים ומראים יכולת ביטוי ואושר מנוכחות חברתית ואמפתיה. בשנים המאוחרות יותרן, מתרחש מהפך רציני כשהם נמצאים בקבוצת השווים שלהם, אשר מובנית באופן משמעותי מסביב לסטריאוטיפ הגבריות, או "the mean teem" שתפקידו כפי שהם מגדירים – "to bother people". הם מזהים את הקול הטבעי שהשמיעו קודם לכן, קול מלא באכפתיות ורגישות כלפי מערכות יחסים, כקול "נשי" או "גיי", ויוצרים דיסאסוציאציה בינו לבינם. בהמשך, תהליך החיברות ידרוש מהם להגן על הגבריות שלהם בכל מחיר, וערעור על גבריות זו וביוש שלה יוביל כמעט באופן אימננטי לאלימות, משום שהדרך להגן על הגבריות היא להחזיר את הכבוד האבוד בכוח. בריונות, הטרדה מינית ותקיפה מינית הן כולן צורות והשלכות של אותה גבריות מבוישת הדורשת להחזיר לעצמה את הכבוד והשליטה.
גיליגן מדגישה כיצד גם במקרה של נשיות וגם במקרה של הגבריות, הנראטיב הפטריארכלי מבנה חלוקה מגדרית והיררכית ברורה, שחונק וקובר את הקול האותנטי והטבעי, שהוא הקול האנושי. הקול הטבעי של הנערות העומדות על שלהן, אוהבות את עצמן ולא מפחדות לומר את מה שעובר להן בראש ולדאוג לעצמן, והקול הטבעי של הבנים, הנוכח, הרגיש והאכפתי לסביבתו.
את הדברים שלה סיכמה גיליגן בדיוק רב, שמהדהד את מה שמחבר אותנו ואת החזון שלנו במכנה משותף –
"משמעות הפמיניזם היא לא מאבק של נשים כנגד גברים. מדובר בתנועת השחרור הגדולה בהיסטוריה האנושית, שמטרתה לשחרר כל איש ואישה מכבליה של הפטריארכיה השלטת"
ורק אני יושבת וחושבת וחוזרת לדברים של גיליגן, כבר כמה שבועות אחר כך. כבר לא ילדה וגם לא נערה, אישה פמינסטית עם קבלות פה ושם, תוהה עד כמה בחיים שלי אני בוחרת להנכיח את הקול שלי, ואיפה הוא, למרות הכל, נשאר מושתק. כמה הודעות וואטסאפ שניסחתי נמחקו, כי הן היו יותר מדי – יותר מדי רגשיות, פתוחות, משתפות, ובמבט שני נראו לי מגוחכות, טיפשיות, רגשניות ומוגזמות. ובאמת מה חשבתי לעצמי כשכתבתי דבר כזה, ומה הוא יחשוב עלי. ותוהה אם זה פוגש אותי רק במערכות יחסים זוגיות, ומבינה שלאו דווקא, ובעבודה? בלימודים? איפה עוד למדתי לוותר על הקול שלי? להתנתק ממה שאני חושבת ומרגישה בתוך הבטן הרכה, ולוותר עליו, כי מפחדת מהבעיטה שתגיע.
ואני עומדת נחושה. די. לא עוד, רוצה להשמיע את הקול שלי.
נחושה להשמיע. מ-ע-כ-ש-י-ו
קרול גיליגן בכנסת
פוסט זה נכתב על ידי סוניה ביידר, עוזרת לפלר חסן נחום, חברת מועצת העיר ירושלים ומתנדבת במכנה משותף.
