שיר ילדים תמים – האמנם?

 

 

בואו נדבר רגע על שירי ילדים, על השירים הקלאסיים שגדלנו עליהם כולנו ואהבנו כל כך. שירי ילדים וספרים הם הטקסטים הראשונים שילדים נחשפים אליהם, ולרוב הם גם מבקשים לשמוע אותם שוב ושוב פעם אחר פעם בלופים אינסופיים. גם בבגרותינו, ועוד לפני שאנו נעשים הורים בעצמנו, לרוב אנחנו עדיין זוכרים ומזמזמים את המילים והמנגינות של אותם השירים שגדלנו עליהם.

 

לכאורה אלו הם שירים פשוטים, קצרים ותמימים. אבל מהם המסרים שאנחנו לומדים מהם ומה הסטריאוטיפים החבויים בהם? בנים יכולים לשחק, להתרוצץ, לטפס, ללמוד ולפנטז על מקצועות בעתיד, אבל בשום פנים לא להביע רגש. בנות לומדות שצריך להיות יפות בראש ובראשונה, לאפות, לבשל ולנקות ("חנהלה אופה קטנה"). אימהות הן מכילות, תומכות, רגישות ורכות ותפקידן הוא בעיקר לטפל בילדים ("אמא יקרה לי מאוד אוהבת היא אותי"). אבות, מאידך, הם חכמים, בעלי ידע ויש להם מקצוע ("לאבא שלי יש סולם… ואבא שלי, הוא יודע המון; אנגלית, צרפתית, ואפילו חשבון"), אך הם גם נוקשים וקשוחים.

בואו ניקח כמה דוגמאות של שירים:

 

הילדה הכי יפה בגן – "כשהיא מחייכת גם אני מחייכת, וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן". מה אנחנו לומדים מהשורה הזאת? אם את בת, להיות יפה זוהי פסגת כל השאיפות שלך ואת לא זקוקה יותר לדבר. שאם את יפה זה מספיק ושאין שום סיבה מתקבלת על הדעת שמשהו אחר יטריד אותך. האם תתכן שורה ׳איך אפשר להיות עצוב כשאתה הילד הכי יפה בגן׳? זה אפילו נשמע מגוחך כי ברור שילד ישאף להיות גם חכם, כשרוני ומוצלח, ירצה גם לשחק, להשתולל, ללמוד, לשיר ולרקוד. חוץ מזה, השיר הזה לקוח מתוך הכבש השישה עשר של יהונתן גפן, וכמעט כל השירים בו הם מתוך נקודת מבט של ילד שיש לו עולם פנימי מלא ועיסוקים שונים ("אני אוהב", "כשאהיה גדול", "היי אני כבר לא תינוק", "מי שמביט", "הכבש השישה עשר" וכו'), ולמעשה זהו השיר היחיד שמוצג מתוך נקודת מבט של ילדה. המסר העולה הוא שעולמה הפנימי של ילדה ושאיפותיה מסתכמים ביופיה החיצוני ותו לא.

 

בובה ימימה – "אני בובה ושמי ימימה-מה… כולם אומרים לי שאני יפה, רק רגליי הן עקומות נורא…לכשאגדל כולם יאמרו: ימימה היא בובה כה יפה, רק רגליה עקומות נורא". ההתייחסות בשיר נוגעת שוב אך ורק למראה החיצוני של הבובה (ילדה) וללא כל התייחסות לאישיותה או למאפיינים נוספים שלה, אבל פה נעשית גם התייחסות שלילית לרגליה העקומות שכל הסביבה לועגת להן. השיר הזה בעייתי אף יותר מהקודם כיוון שהוא לא מספר רק על עיסוק בלעדי במראה חיצוני, אלא הוא מייצר גם דימוי גוף שלילי וביוש גוף שיש בו פגמים (לא עלינו). האם ילדות קטנות צריכות להתחיל מגיל כה צעיר לחפש פגמים בעצמן ובגופן ולהיות מודעות לכך? אצל הבנים, לעומת זאת, אין כלל התעסקות בפרמטרים חיצוניים והם נשפטים בסטנדרטים אחרים.

 

דני גיבור – "אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין. זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות בעצמן". אנחנו לומדים שלבנים אסור לבכות, גם לילדים קטנים שנותרו לבד. ילד צריך לכבוש את כאביו ולא לתת להם ביטוי ("אמא אמרה לי…ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון"). הדמעות הן בוכות מעצמן ולילד אין יד בדבר. בשנים הראשונות לחייהם תינוקות בנים ותינוקות בנות בוכים אותו הדבר אך באיזשהו שלב הבנים לומדים לא לבכות, לא לבטא, לא לכאוב ולא להביע רגש. לעומת זאת, לבנות מותר. זה אפילו רצוי ומצופה מהן. גם כאן תמוה לחשוב על ילדה שאומרת שהיא איננה בוכה אף פעם כי בנות מעודדים לבכות.

 

פילפילון – "פילפילון לא יידע כיצד לדרוך… פילפילון קוראת לו אמא, בוא אליי צעד קדימה… פילפילון לא יידע לדרוך… אך הסוף היה מבהיל, בא הביתה אבא פיל, פילפילון נבהל מאוד ומיד התחיל לצעוד". הבית האחרון בשיר מתאר מציאות קשה שבה הפיל מתחיל לצעוד רק מהפחד מאבא שלו וממה שהוא עלול לעשות לו. האמא לאורך כל השיר מוצגת כרכה, מכילה ותומכת, והאב, לעומת זאת, קשה, מפחיד ונוקשה. מעצם הנוקשות שלו, האב מצליח לגרום לפילפילון להתחיל לצעוד סוף סוף בעוד שהאמא נכשלת בכך בשל העדר האסרטיביות והקשיחות הגברית. גם כאן המסר הוא שבנים לא מביעים רגש או חולשה ואסור להם בשום פנים להיכשל.

 

המסרים שעולים מן השירים הללו נאספים ומתלכדים לסטריאוטיפים ברורים של גבריות ונשיות המנוגדים זה לזה כשני קטבים והמעבר בין הצדדים איננו גמיש. ההזדהות של הבנים היא מן הסתם עם הבנים בשיר ועם דמות האב והבנות מזדהות עם הבנות ועם דמות האם. לבנים ברור מאליו שכשיגדלו הם יהיו 'אבא' והבנות מבינות שהן יהיו 'אמא' (גם בגנים ההפרדה היא 'אמא של שבת' לבנות ו'אבא של שבת' לבנים). לכן יש לאתגר את המציאות המובנית דרך שירים אלו ולחשוף ילדים גם לדמויות אשר שוברות את הסטריאוטיפ ואינן פועלות לפיו. יהיה מעניין ואף מהפכני לשמוע למשל שירים על ילדה שממציאה המצאות, אמא משכילה שיוצאת לעבוד, ילד שמביע רגשות ומרשה לעצמו להשתחרר או על אבא שמגדל את ילדיו בחום ואהבה.

 

התוכן הנלמד מהשירים הללו מיתרגם גם להתנהגות בפועל של ילדים ולהבנתם את העולם. במחקר שערכתי במסגרת סמינר מחקרי בפסיכולוגיה, נתתי לילדים בגילאי בי״ס יסודי לקרוא שני שירים. קבוצה אחת נחשפה לשיר סטריאוטיפי (להחריד) בו אמא דואגת, מכבסת, מבשלת, מנקה ומטפלת בילדתה. לעומת זאת אביה של הילדה מתואר כחזק וחכם, עובד קשה ומביא כסף הביתה. כשהאבא מגיע הביתה מהעבודה הילדה והאמא מניחות לו לנפשו ומתירות לו להירגע ולנוח (כמובן שיומה של האם איננו מתואר כקשה ועבודתה בבית איננה נספרת). הקבוצה השניה נחשפה לשיר הפוך שנוגד את הסטריאוטיפ בו התחלפו כל המופעים של אמא באבא ולהיפך. הילדים נתבקשו לקרוא את השיר ולענות על מספר שאלות בסיומו. לאחר מכן הם היו צריכים למלא שאלון ובו חצאי משפטים על פעולות גבריות או נשיות, והם נתבקשו להשלים את הפועל לפי הצורה המתאימה בזכר או נקבה. כך למשל:

 

• פז (בן/בת) ______________ (לרכב) על אופני מירוץ (פעילות גברית).
• אור (בן/בת) ______________ (לסרוג) אתמול בלילה (פעילות נשית).

 

התוצאות הראו שיותר ילדים בחרו בבנות לבצע פעולות גבריות בקבוצת השיר ההפוך בהשוואה לשיר המקורי, אבל עבור פעילויות נשיות, לא נמצא הבדל. כלומר הילדים הצליחו להפנים את המסר מהשיר החדש ו"הרשו" יותר לבנות לעשות 'דברים של בנים', אבל ל'דברים של בנות' זה לא שינה. הדבר מסתדר עם מה שאנחנו רואים גם בחיי היום יום שלנו, כאשר יותר ויותר נשים נכנסות לספירות ומקצועות גבריים (יותר ויותר נשים מהנדסות לדוגמא), אך המעבר ההפוך הוא הרבה פחות מקובל חברתית (נדיר לפגוש בגברים עובדים סוציאליים או שעוסקים במשאבי אנוש למשל). גם בקרב ילדים קטנים, ניתן לעיתים להלביש בנות בתכלת, אבל בנים שלבושים בורוד זה משהו שיותר נדיר שניתקל בו. המסקנה היא שעצם החשיפה לתכנים שאינם מתיישבים עם סטריאוטיפים גבריים או נשיים, יכולה לשנות ולהשפיע על התנהגות של ילדים ועל תפיסתם. אז בפעם הבאה שאתם נתקלים או משמיעים לילדים (שלכם או של אחרים) שירים, שימו לב למסרים העולים מהם ותשאלו את עצמכם האם זוהי התמונה שהייתם רוצים שהם ילמדו על העולם. או שאולי אולי, אפשר גם לצייר תמונה אחרת, מורכבת ומגוונת יותר.

 

כתבה: מורן וובר, מתנדבת בצוות מדיה

 

למאמרים נוספים בנושא:

http://blogs.haaretz.co.il/nogacohen/37/

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4226906,00.html

 

השיר שהופיע במחקר:

שיר לכל ילד / ברוריה בן-דוד

אמא נהדרת, לי תמיד דואגת.

מכבסת, מבשלת, מנקה

ותמיד עסוקה.

כשאני חולה

עצוב לי נורא.

סיפורים לי מספרת

ושירים לי מזמרת.

את אמא אני תמיד אוהבת.

 

אבא חזק וחכם.

עובד קשה כדי שיהיה לנו

אוכל לאכול,

בגד ללבוש,

ספרים, צעצועים

וכל מיני שעשועים.

כשחוזר הוא מהעבודה

עייף ויגע

אני מאפשרת לו להתרגע.

ולאחר שהוא נח

אני אומרת לו כך:

"התגעגעתי אליך במשך היום

עכשיו בוא נגשים החלום

נשחק ונקרא סיפורים

ונבלה יחדיו בנעימים."